16 בדצמבר 2010

דמעות




ודבריה    
הולידו דמעות,
מילותיה
בזרם צפות 
אל סוף
הגיון. 



בכאב עמוק
רואה הוא
במילה טובעת
והיא
תובעת  נפשו. 




נבוך,
גאוותו מחווירה,
מושה
מילה אל מילה
והן עדיין לחות,
נוטלן בחשש
ומניחן לנגדו 
כמבקש
לדעת לבו.


ומילותיה בראו
דמעות
ליובש עיניו.


12.2010
פורסם על ידי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)